חצאיות ושמלות בישראל – דתיות או חילוניות

אוקטובר 23, 2013

תחנה(2)

בשנים עברו, ההבחנה בין המינים מבחינת הלבוש הייתה ברורה. נשים מכל הגילים לבשו שמלות וחצאיות. גברים וילדים לבשו מכנסיים.
עם השנים – חלו שינויים – שחרור האישה מצד אחד וההתחרדות מצד שני, גרמו לשינוי בסגנון הלבוש. בארץ, הרבה חצאיות ושמלות הופקעו מ"נשים" והועברו ל"נשים דתיות". הרפרטואר הדתי רחב: החל בחצאיות ושמלות קצרות וכלה בארוכות, לרוב מלוות בשרוולים באורכים שונים ולעיתים בכיסוי ראש.
הסגנון החילוני השמלתי מתאפיין בכתפיות, בדים שקופים, צמוד ולעיתים ישנם חלקי גוף חשופים.

ארכיון אגד

התצלומים המופיעים כאן נלקחו מארכיון אגד ותיעדו את התחנות המרכזיות החדשות. בתצלומים מופיעים האנשים שעברו בתחנה – נוסעי האוטובוסים, כלומר, עם ישראל.
אין ספק שמראה הנשים בשנים ההן היה שונה לחלוטין מהמראה היום. ולטעמי,יש משהו נעים באחידות השמלתית החילונית והנשית מאוד- של אז.

תודה למיכאל יעקובסון שביקר בתחנה המרכזית בעפולה וכתב עליה.
לרשומה שלו –
http://michaelarch.wordpress.com/2013/02/17/%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%a2%d7%90%d7%9c/

מודעות פרסומת

מאפיינים קוליים לנשים מנהיגות

ינואר 17, 2013

צלילי קול נשיים הם- סופרן ומצו סופר (גבוהים) ואלט (נמוך) יש קול נשי נדיר הנמוך מאלט – קונטראלטו.

צלילי קול גבריים – קונטרה טנור (גבוה מאוד) טנור (גבוה) שכיח אצל הגברים ! בריטון ובאס -(נמוכים)

לשלי יחימוביץ קול נמוך. אולי בין אלט לקונטראלטו?

גם לגולדה מאיר היה קול נמוך. פחות משל שלי יחימוביץ. ההשוואה היא רק ברושם הכללי של הקול. אין כל השוואה ולו ברמז קטן על האישיות או יכולת ההנהגה.


גולדה מאיר מהשנייה ה 55

בארץ, צליל קול נמוך נחשב גברי. ככל שנמוך יותר- כך גברי יותר. אפשר להנמיך את הקול על ידי הרכנת הראש ניפוח החזה והרחקת הידיים מהגוף. ראו מפקדים בצבא….

האם גוון הקול של נשים מנהיגות בארץ, קשור לבחירה שלהן להיות פוליטיקאיות ולפעול בשדה מאוד גברי?

תצלום החשוד במעשה אונס

יוני 16, 2012

צילום ג'יליס

אונס הוא עברה נוראית, חמורה, משפילה ומזעזעת. מילים ורגשות שמתארים את תחושתה של מי שעברה אונס – יעבירו רק חלק מגודל הזוועה שחוותה הנאנסת. אונס משאיר צלקות שאינן נראות אך קיימות ומשפיעות על החיים. כל האמור מטה אינו מתייחס לסוג העברה שאין עליה כפרה.

צילומי עיתונות  נעשים במהירות,  לרוב בתנאים לא תנאים. לחץ להגיע למצולמים, לתפוס תמונה מעניינת,  לעיתים תוך מאבק על מקום עם עוד צלמים. צלמי עיתונות לא מעמידים את המצולמים ויוצרים קומפוזיציה. מצלמים את מה שיש ובוחרים את התמונה הטובה ביותר.

צילום שמקפיא רגע יכול להכיל מידע רב. לא תמיד אנחנו מודעים לו. 

תנוחה – השוטרת והשוטר באותה תנוחה. שניהם יחד באותה תחושה. כשהם משלבים ידיים  הם שומרים על אזור הרגש שלהם – הבטן והחזה. הם  חוסמים את הרגש. האם הם שומרים את דעתם לעצמם –  על האונס, על החשוד?

מבט – השוטר מביט שמאלה ומעט למטה,  על משהו שאיננו רואים.  עיניו פקוחות אך לא לרווחה. השוטרת מביטה אל השוטר. אין מבט ישיר למצלמה. הם  מסיטים את המבט, מהחשוד? מהצלם?

צבעים – השוטרים והחשוד לובשים בגדים בצבעים דומים, תכלת אפור וכחול. החגורות של השוטרים ותחתוני החשוד באונס, שנחשפים, כשהוא מרים את החולצה כדי לכסות את פניו – כולם  בצבע כהה. הרקע יוצר תחושת עומק  שנובעת  מנקודה דימיונית שנוצרת מחיבור בין הצבע הלבן, לקיר הזהוב שלידו, והלייסט על הקיר,שנראה כיוצא מהחיבור בין השרוול לידו של השוטר.

כשהצלם צילם את החשוד, הוא בוודאי לא חשב על ציורים  עתיקים של השילוש הקדוש, ובביטחון,  עמדתו על אונס והחשוד באונס אינה קשורה לציור ולמשמעותו. ההתכתבות של הצלם  עם הציור היא ויזואלית בלבד, אך הדימיון רב.

 תנוחה  ומבט –  בציור שלוש דמויות  שתיים פונות שמאלה והשלישית ימינה.  הדמויות אינן מביטות זו בזו. יותר מכך, יש תחושה שהן בוהות. המשולש הויזואלי שנוצר בציור פונה כלפי מעלה. הדמות האמצעית גבוהה יותר. 

בתצלוום – המשולש הפוך. הנאשם נמוך מהשוטרים. נוצרת זוית משולשת בין החשוד לשוטר. השוטרת מחוץ למשולש.

הזווית שנוצרת בין הכתף לראש של הדמויות הלובשות כחול  בציור, זהה לזווית שנוצרה בין הכתף לראש המכוסה של החשוד בתצלום.

קפלי הבד רבים ומשלימים את הנוצות.

הציור הזה מופיע בגירסאות רבות. בחרתי את הגירסה הזאת בשל איכותה הברורה ולא דווקא איכותה הציורית.

בנצרות יש משמעות לצבעים.

כחול –  צבע  השמיים, מסמל את גן עדן. הוא מסמל גם את האמת.  כחול הוא גם סמל דתי שמסמל את  ה advent – בואו של ישו ארבעה שבועות לפני כריסמס, שהוא יום הולדתו.

אפור – צבע האפר, לעיתים מסמל חרטה,  בנצרות משתמשים בו בזמן ה lent –  צום וחרטה שנמשכים ארבעים יום  וקודמים לחג הפסחא.

אדום –  צבע הדם, החיים, התגשמות האלוהי בארצי, התגשמות הרוח בבשר.

ירוק – צבע החיים, שופע באביב. מיצג את נצחון החיים על המוות. זהו צבע דתי שמאפיין את  תקופת השילוש הקדוש  בשנה.

לבן – מסמל טהרה, תום וקדושה.

זהב – אצילות אלוהית.

אם החשוד הפך לנאשם, אני מקווה שיקבל את מירב העונש שהחוק מאפשר. האם החולצה האפורה שבחר ללבוש מורה על כך שאנס והוא מתחרט על כך?  לחשוד ולבית המשפט – פתרונים.

מעצבנת. גיבורים ומשתמטים

אפריל 26, 2012

קראתי וזזתי באי נחת. המשכתי לקרוא ואי הנחת הפכה לכעס. מאמרה של אוה אילוז "למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים"  ומודעה נגד משתמטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, שהופיעו בגיליון ערב יום הזיכרון 25.4.12 בעיתון "הארץ".

למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים כותבת אוה אילוז  ומגייסת לחיזוק הטענה רשימה נכבדה שכוללת את

מרד הסטודנטים של 1968. סוזן נימן – פילוסופית אמריקאית יהודיה. אירופה, אמריקה ושתי מלחמות עולם. אכילס. גלובליזציה והאיחוד האירופי. ניטשה. המאה ה19 ומקס ובר(1882-1920) שעל דבריו משתיתה אילוז את טענתה-

"חברה ללא תחושת הירואיות כלומר ללא גיבורים היא חברה של תאוותנים ללא לב, מומחים ללא נשמה, אנשים שהאופק שלהם מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו, לנהנתנים ללא תחושת מטרה, למדענים הדוגלים בנוסחאות מיכניות  במקום בידע, לבירוקרטים של המחשבה והרוח. חברה ללא גיבורים היא חברה היוצרת אנשים אנוכיים  שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי לקידום בעבודה ולאינטרסים שלהם.  אנשים שאינם יכולים לחיות או למות למען משהו נשגב". ומסיימת  באמירה הנחרצת ש "חברה ללא גיבורים מאבדת את תחושת הגדולה."

היא ממשיכה ברשימת גיבורות. רוזה לוקסמבורג ומילנה יסנסקה. ועוברת לגיבור האולטימטיבי, יוסף טרומפלדור. אותו מחזק עמנואל קנט.

הטוענת הכי עדכנית שמביאה אילוז היא סוזן ניימן, שאינה מצדדת בנחיצותם של גיבורים "כי רעיון הגבורה נגוע כל כך בצחנת הדם והאדמה שעדיף בכלל להימנע מהמילה הזאת". הגיבורים שמביאה אילוז, כולם  שייכים לעבר הרחוק. הקרוב ביותר הוא מרד הסטודנטים.

האם אילוז חושבת שהגיבור שאליו אני וילדי צריכים לרצות להידמות היום, במאה העשרים ואחת,  הוא יוסף טרומפלדור, מתנדב סדרתי יליד 1880, שמת בהיותו בן ארבעים , ומילותיו הפכו לקלישאה עליה גדלנו אני ובני דורי  ואולי גם ילדי.

או  האם היא מציעה לי ולביתי ללכת בדרכה של ילנה יסנסקה שהתנגדה לנאצים ומתה בראבנסברוק כשהיא "אהובה על האסירים ונערצת אפילו על החיילים הנאצים במחנה?"  

רוזה פארקס היא הגיבורה היחידה ששרדה בחיים. היא גם הפכה פעילה במפלגה הדמוקרטית. האם כל אלה הופכים אותה לפחות גיבורה?

הצורך בגיבורים נראה לי, שייך לגיל ההתבגרות. הרצון להידמות למישהו ולהיות איתו או איתה באותה חבורה, לקבל כוח מהיותו  וממעשיו- ולהעריץ אותו, כל אלה עוברים כשאנו מתבגרים.

מוזר שאילוז לא מצאה גיבורים עדכניים.  

האם מנהיגי המחאה החברתית הם גיבורים? הם עונים על מה שמקס ובר רוצה. הם אנשים שהאופק שלהם לא מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו. הם לא נהנתנים, הם בעלי תחושת מטרה  הם אינם מדענים שדוגלים בנוסחאות מכניות במקום בידע. הם אפילו יותר מזה. הם יצירתיים להפליא. הם מובילים הם הולכים נגד הזרם. הם לא אנשים אנוכיים שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי, לקידומם בעבודה ולאינטרסים שלהם. הם בהחלט יכולים לחיות למען משהו נשגב. הם ממש לא צריכים למות בשביל זה. מה יצא להם ולנו ממותם? 

גיבורים? הייתי מסתפקת באנשים יצירתיים עם רעיון, שמוכנים ללכת איתו, להילחם בשבילו. הייתי מסתפקת ברצון להיטיב עם הכלל וגם עם עצמם. הייתי מסתפקת באנשים שמוכנים לעבוד יחד למען מטרה.    

המודעה על המשתמטים  קצרה יותר. "כשמשתמט מרכין שאת הראש בצפירה זה מבושה". נגיד ש.  בהמשך "ישראלי אמיתי לא משתמט", באותיות הקטנות הסבר. "משתמט מי שחוק הגיוס חל עליו ובוחר שלא להתגייס." סוף ציטוט.

שאלת תם. האם המשתמט הוא גבר? מה עם משתמטת? היא לא נחשבת? האם כותבי המודעה מתכוונים לחרדים? לאמנים? לנשים שמתחתנות? לאלו שמצהירות שהן דתיות?

המאמר והמודעה העלו בי תחושה עבשה. ניסיון להעלות מתהום הנשייה או אולי להוריד מהבוידעם  את טרומפלדור ואת ניגודו המשתמט. לבכות את אובדנו של זה ואת קיומו של זה. מבלי לנער את האבק והעובש שדבקו בהם –  להציג אותם כמייצגי החוליים של החברה הישראלית היום.

האם חברה שדגלה הוא אלימות, שמחשבתה הבסיסית היא "נדפוק את הפריץ", ופעולותיה הן  – יש חוק אבל הוא לא חל עלי,  יכולה להתקיים ? עם גיבורים או בלי?  

 

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1693772

 

עדויות לחיים שהיו פה פעם

אפריל 13, 2012

גם וגם. פורים, ירושלים, מרץ 2012

מרץ 9, 2012

בקצה שכונת מאה שערים, במקום בו תלויים שלטים שמסבירים לנשים מה ללבוש ובעיקר מה לא ללבוש, אברכים מכינים משלוחי מנות. אני מצלמת אותם ממרחק. כשהם רואים הם מסובבים אלי את הגב.

מבט קדימה

איש (דתי) אומר "חג שמח" כשמתקרב, מסתכל לי בעיניים ומחייך.

קודם לכן אברך צעיר, מבטו שלוח קדימה הצידה ממני. עיניים כחולות יש לו. הוא ממשיך לצעוד כאילו לא רואה אותי. מתעלם.

אישה עם כיסוי ראש שחור הדוק על ראשה מגיעה מאחור.

"משלוח מנות לאלמנה" היא אומרת. "לא יצא כל כך יפה אבל תראי".

מרימה את שקית הניילון הגדולה שמכסה את החלה.

"אפשר לצלם אותך עם החלה?"

 "את יכולה לצלם את החלה."  היא שמה אותה על גג המכונית, מסירה שוב את כיסוי הניילון וזזה הצידה.

הנה החלה. דמיינו את האישה שרוצה לדבר עם החילונית שמצלמת. אפשר לראות רק את מעשה ידיה.

מעשי ידיה. אישה.

" את יכולה לבוא לתת לאלמנה את משלוח המנות היא תשמח."

"תודה, לא יכולה."

—-

המון לכלוך מכסה את העיר היפה שהייתה פעם עיר של חן וחסד ורחמים. עכשיו היא עיר של זבל.

הפועל שמנקה

הזבל בדרך למכולה

גם בירושלים יש גברים לובשי שמלות וכובעים. היום חג, השמלות חגיגיות בצבע קרם. השטריימעלים מהפרווה הגיעו ישירות ממזרח אירופה. כמה הם רחוקים מהשמלה והכובע של האיש מניו יורק?

בירושלים אין איסוף זבל מאסיבי. הליכלוך תפור לרחוב.

צדקה תציל ממוות – יש. מישהו שכח את הצעיף או האבנט בתחנת האוטובוס.

תחנת אוטובוס

קופסה לעודף

למטה

למטה

למעלה

למעלה

ילדים מחופשים רצים ומשתובבים. במרחק קטן מהם ילדים ממושטרים בשחור. עומדים יפה ברמזור לפי הגובה. הבחורה מאחור מתעסקת בשיער. רצינות וחומרה יחד עם  אנושיות וארציות. גם וגם.

גם הם הלכו שם.

גם הם שם

ובדרך חזרה, גדר ועוד  גדר ועוד גדר.

ועוד

הכאב שאנו חיים איתו

מרץ 1, 2012

כבר כמה ימים אני כותבת על כאב. כל פעם קצת. כנראה שזאת הדרך האפשרית שאני יכולה לחשוב ולנסות להבין אותו. במנות קטנות. הלוואי שאפשר היה לעשות זאת כשכואב.

חייתי עם כאב פיזי כל כך הרבה שנים ובכלל לא ידעתי שאפשר אחרת.

Francesco Clemente- self portrait 1982

                                           

כל אחד מכיר כאב, כל אחד חש בו, אבל אי אפשר להסביר למישהו אחר מהו הכאב שלי. אפשר להסביר למה הוא דומה אולי לאפיין אותו. האחר לא ירגיש את הכאב שלי.

כשכואב לנו  הדבר היחיד שאנו רוצים הוא להפסיק אותו. כשלא כואב לנו אנחנו בכלל לא זוכרים שכאב.

החיים מתחילים בכאב. תינוק חש כאב כבר בתהליך הלידה. ובהמשך – אנחנו רוצים להשאיר את התחושות הנעימות אצלנו, בגוף ובזיכרון, ולהוציא החוצה מאיתנו את הכאב.

כאב הוא אחד האמצעים שבונים את דימוי הגוף. כאב מאפשר לנו להיות מודעים לקיום הגוף. כשכואבת לי הבטן, אני מודעת לקיומה.

כאב הוא אות אזהרה שמשהו לא בסדר.

Nan Goldin-" Nan one month after being bettered" 1984

יש סוגים של כאבים. כאבים פיזיים וכאבי לב.

מה עושים עם כאב פיזי?

הפעולה הראשונה היא ניסיון לשכך את הכאב. תרופות, אלכוהול, סמים, פעילות פיזית עצימה שמשחררת אנדורפינים – שהם מורפיום  טבעי שמיוצר בגוף בעקבות הפעילות, רפואה אלטרנטיבית למיניה, מדיטציה ודמיון מודרך – הם חלק מהאפשרויות –  ובטוח שיש עוד דרכים.

חברתי ליאת מכירה כאבים מקרוב. הגוף שלה כואב כל הזמן. "תחשבו על כאב שיניים לא בשן אחת אלא בכולן וכל הזמן." היא אומרת.  היא מכירה את כל התרופות לשיכוך כאבים. הפשוטות והכבדות. היא השתמשה בכל תרופה אפשרית בכמויות שהלכו וגדלו  והכאב נשאר. כשעזר לה הקנביס הרפואי,  היא הקימה את העמותה הישראלית לקידום  קנביס רפואי  http://www.mci.org.il/

כאבי הלב הם כאבים ממשיים. כשהנשמה שלנו כואבת, הכאב הוא פיזי. הוא יכול להיות חותך עמוק וחזק. גם את כאבי הלב אפשר לשכך באותם אמצעים שמשככים כאבים פיזיים.

jill magid-" I can burn your face" 2008

דרך נוספת להתמודד עם כאבי לב היא יצירה.  כמעט כל יצירות האמנות הן תוצאה של  פצע וכאב בנשמה. בהיסטוריה של אמנים יש כאב. אחד המאפיינים של יצירה היא הכניסה ללא מודע ויציאה משם. נגיעה בחומרים נפשיים שבדרך כלל אינם נגישים לנו. עבודת האמנות מאפשרת לגעת בכאב באופן מעודן. היא מאפשרת גם להתבונן ביצירה ואולי להבין משהו שלא ידעו קודם ולעיתים להמשיך לגעת בכאב.

כאבי הלב יכולים לגרום לאנשים לאמץ דפוסי התנהגות שמשככים ומקהים אותם.

jill magid- "I can burn your face" 2008

א איש חכם – מומחה בתחומו, עתיר ניסיון ומאוד יצירתי. איש אשכולות. בעל ידע רחב באמנות, ספרות ומוזיקה וכישרון כתיבה לא מבוטל –  בנוסף לעיסוקו. הכאב שלו סמוי ומתבטא בכך שהוא רוצה שכולם יפעלו לפי דבריו ובהתאם לניסיונו. באופן לא מודע, האחר נמצא כדי להוות מראה בשבילו. באמצעות האחר שעושה את דבריו הוא רואה את עצמו ומקבל אישור לקיומו. אם א. ממליץ על סרט  ואני צופה בו– אישרתי את קיומו.  א. תלוי בי בתנאי שאני פועלת על פי הנחיותיו.  אם אעשה משהו אחר, מבחירתי החופשית, יופעל אצלו  מנגנון כאב . כאב ראשוני של ילד שלא ראו אותו ולא מילאו את צרכיו באמת.  א. ימשיך להיות מומחה, ימשיך ליצור, לחשוב ולהדהים את שומעיו  ביכולותיו, כישרונו ורוחב עולמו, מתוך תקווה שאמא שלו תראה אותו כמו שהוא.

שווקים, זבל ואיש עם שמלה. ניו יורק אוקטובר 2011

דצמבר 24, 2011

 

אני אוהבת שווקים. ערב רב של חפצים מסודרים בצורה שהכי מושכת את העין.

צורות, צבעים, ריחות, ססגוניות, קולות- כולם קוראים לי להסתכל עליהם. בשוק, אני מרגישה שאני נמצאת במערה של עלי באבא. המון קסם מתרחש סביב. שפע והפתעות ללא סוף. כמעט.  

ניו יורק היא כמו מערת עלי באבא –  פתוחה, עם קירות גבוהים. מערה שימשית או חשוכה, שיכולה להשתנות תוך כמה צעדים.

זבל

בניו יורק מוציאים כל ערב את שקיות הזבל החוצה ומסדרים אותן על המדרכות. הן ממויינות בקבוצות. שקיות שחורות לזבל רטוב, שקיות שקופות לניירות, פלסטיק ומתכת. קרטונים מקופלים וארוזים בחבילות. בערמות יש לפעמים הפתעות. חפצים טובים שמאסו בהם, שלא מתאימים.

כל הליכה בערב ליד  ערמות שקיות הזבל, עוררה בי סקרנות והזכירה לי בילוי בשוק.

 [image via Ecoteurre]

מראות

ערב אחד על ערימת הזבל הייתה מונחת מראה ממוסגרת בעץ צבוע לבן. בחלקה התחתון מדף. בחלק העליון קישוט חרות בעץ. בגילגול הקודם היא הייתה חלון.  אם רק יכולתי לקחת אותה… השארתי אותה לדרכה.

למחרת עוד מראה שנראתה כאילו נחתה ברחוב מתוך ארמון צרפתי עתיק. מסגרת עץ עבה, בצבע טבעי, עם המון פיתוחים וקישוטים. תהיתי האם זורקים שם דברים כל כך יפים, ושוב הצטערתי על כך שאני צריכה להשאיר אותה שם… למחרת בבוקר הצטרפו  אליה עוד חפצים ושלט קטן הודיע שבמגרש החנייה  שהתרוקן ממכוניות מתקיים בימים שבת וראשון שוק פישפשים. 112w 25 st

בשוק המקורה, יש עתיקות. בארצות הברית כל מה שישן הוא עתיק. כל סגנון וסוג מתקבל בברכה. בגדים, צעצועים ישנים משנות השלושים, נעליים, תכשיטי פלסטיק, כסף וזהב – שווים ושווים יותר, הדפסים, ספרים, ציורים, תקליטים, מגירות של אותיות דפוס בלט של פעם, פסלים אפריקאיים, אגרטלים מזכוכית, אהילים, כלי בית של פעם ועוד. לכל חפץ יש סיפור – של מי שמוכר אותו. יש גם סיפורים סמויים. של מי הוא היה , איך התגלגל לשוק, האם הוא שווה את מחירו.

לכל חפץ שנקנה, יהיה עוד פרק בסיפור.

כשאני מסתובבת בשוק, שואלים אותי מה שלומי, כדרך האמריקאים. בימים הראשונים התשובה עליה נתקעה לי בגרון… לא יודעת מה עונים, איך עונים, ומה אכפת להם מה שלומי. מצד שני יש בה משהו מסדר ומארגן. אפשרות להתחיל שיחה. חוץ מהשאלה לשלומי, רוב המוכרים בשוק  לא דיברו איתי אלא אם כן שאלתי, יכולתי  להסתכל, לגעת, לבהות, לבדוק, לשאול  ולקבל תשובה עניינית, ואף אחד לא כעס עלי כשלא קניתי דבר.

ניו יורק, עיר של "חיה ותן לחיות". משאירה המון מרחב ואולי יוצרת גם ניכור. חיצונית, כל אחר יכול להיות מה שהוא, ללבוש מה שמתאים לו, כשמתאים לו. היוצא דופן שם הוא הרגיל….

ואז ראיתי אותו.

השמלה, השרוולים, הכובע, הקישוטים שהיו תלויים על הצוואר, העגילים, הצמידים, התיק והכפכפים, כולם הותאמו במחשבה רבה. היססתי אם לדבר עם האיש עם השמלה. נראה לי שמעבר ל"מה שלומך" האמריקאים לא מדברים כל כך הרבה…  העזתי אמרתי לו שאני אוהבת את הלבוש שלו. שאלתי אם אוכל לצלם אותו, "כן", ואם יכול לחכות כמה דקות שאביא את המצלמה. "כן בשמחה". שאל איפה אני רוצה לצלם אותו. יצאנו לרחוב. 

 

שמחתי שדיברתי איתו, התרגשתי מהתעוזה שלו. רציתי לדחוס את כל מה שאני רוצה לשאול ולשמוע בדקות הקצרות של הצילום.

כשאני מסתכלת בתצלום שלו, הוא נראה לי עצוב. לא ראיתי את זה כשדיברנו.

הוא לא מכיר את גרייסון פרי, אמן קרמיקה אנגלי, זוכה פרס טרנר לשנת 2003.  פרי יוצר כדים ומצייר עליהם. הציורים הם חוויות ילדותו – אב שנטש אותו כשהיה בן חמש, אב חורג מתעלל, לבישת שמלות בגיל צעיר. אלה מתוארים בסצנות של אלימות ופעולות סאדו מזוכיסטיות. זה חלק אחד של האמנות שלו. החלק הנוסף הוא האלטר אגו- האני האחר, או האחרת –קלייר. כשפרי קיבל את פרס טרנר הוא הגיע לבוש  בשמלה הסגלגלה, הסרטים בשיער האיפור והנעליים האדומות.אישתו וביתו היו איתו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גרייסון פרי משמאל, עם אישתו פיליפה ובתם פלורנס

 

 

 

 

גרייסון פרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 קלייר

 

 

גרייסון פרי והכדים שיצר

חשבתי כמה יוצא דופן, שונה, אחר ודורש אומץ לגבר ללבוש שמלה. הרצון ( שלי ) להסביר  מדוע גבר לובש שמלה  בימינו, מחבר עולמות רגשיים, פסיכולוגיים, טראומות ילדות, רכות ורגישות נשית. עדיין, האומץ ללכת עם האמת של האיש עם השמלה, מסקרנת, מושכת ומעניינת אותי.

גברים עם שמלות

בימי ילדותי בבאר שבע, היו גברים לובשי שמלות, שלא נראו לי מוזרים או אמיצים. הם היו 'רק' שונים. אם אראה בדואי עם שמלה ארוכה היום, אני בטוחה שלא אסתכל עליו במבט נוסף, לא אצלם אותו או אדבר איתו על הלבוש שלו.

   

 

 

 

 

 

 

 

בדואים בשנות החמישים, אחרי הארוחה

 

 

 

 

 

איחוד האמירויות

 

 

 

 

 

 

איחוד האמירויות

 

בימי הביניים גברים לבשו שמלות. וכנראה שגם אז לא ראו בהן משהו יוצא דופן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושוב בניו יורק, עיר החופש האולטימטיבית –  האם האיש עוסק בעיצוב אפנה? (לא) האם הוא אומר אמירה אישית? (כן, מאוד), האם זאת אמירה חברתית? (גם) האם הוא עושה זאת כדי לקבל תגובה מהסביבה? (נראה שכן, אך לא בטוח שזאת  המטרה הראשונית) האם אנשים מגיבים? (מעט כנראה) עוברים וממשיכים הלאה?( אולי. לא ראיתי שמישהו התייחס, הייתי עסוקה בו…)  האם האיש עם השמלה והאיש עם שכמיית העיתונים והכובע חולקים משהו משותף? (כן)   

                   

ובחזרה לזבל

JUSTIN GIGNAC

 שהופך זבל לאמנות,יוצר ומוכר קוביות שקופות עם זבל ניו יורקי.

http://www.nycgarbage.com/artist.html

ועוד מקום קרוב שבו גברים לובשים שמלות https://poochys.wordpress.com/2012/03/09/%d7%92%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a8%d7%a5-2012/

 

 

 

עוד עשייה

אוקטובר 2, 2011

 להעז,להתגאות.

עשייה

ספטמבר 26, 2011

להפסיק לפחד לעשות. לעשות.
ומתוך העשייה יקרו עוד מעשים, עוד תגובות ולפעמים עוד פחדים. אבל אין הם דומים לפחד שעוצר מלעשות. הפחד שעוצר ועוקר וחוזר ושובר.
עשייה. התרוממות רוח וגוף.


%d בלוגרים אהבו את זה: