מעצבנת. גיבורים ומשתמטים

אפריל 26, 2012

קראתי וזזתי באי נחת. המשכתי לקרוא ואי הנחת הפכה לכעס. מאמרה של אוה אילוז "למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים"  ומודעה נגד משתמטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, שהופיעו בגיליון ערב יום הזיכרון 25.4.12 בעיתון "הארץ".

למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים כותבת אוה אילוז  ומגייסת לחיזוק הטענה רשימה נכבדה שכוללת את

מרד הסטודנטים של 1968. סוזן נימן – פילוסופית אמריקאית יהודיה. אירופה, אמריקה ושתי מלחמות עולם. אכילס. גלובליזציה והאיחוד האירופי. ניטשה. המאה ה19 ומקס ובר(1882-1920) שעל דבריו משתיתה אילוז את טענתה-

"חברה ללא תחושת הירואיות כלומר ללא גיבורים היא חברה של תאוותנים ללא לב, מומחים ללא נשמה, אנשים שהאופק שלהם מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו, לנהנתנים ללא תחושת מטרה, למדענים הדוגלים בנוסחאות מיכניות  במקום בידע, לבירוקרטים של המחשבה והרוח. חברה ללא גיבורים היא חברה היוצרת אנשים אנוכיים  שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי לקידום בעבודה ולאינטרסים שלהם.  אנשים שאינם יכולים לחיות או למות למען משהו נשגב". ומסיימת  באמירה הנחרצת ש "חברה ללא גיבורים מאבדת את תחושת הגדולה."

היא ממשיכה ברשימת גיבורות. רוזה לוקסמבורג ומילנה יסנסקה. ועוברת לגיבור האולטימטיבי, יוסף טרומפלדור. אותו מחזק עמנואל קנט.

הטוענת הכי עדכנית שמביאה אילוז היא סוזן ניימן, שאינה מצדדת בנחיצותם של גיבורים "כי רעיון הגבורה נגוע כל כך בצחנת הדם והאדמה שעדיף בכלל להימנע מהמילה הזאת". הגיבורים שמביאה אילוז, כולם  שייכים לעבר הרחוק. הקרוב ביותר הוא מרד הסטודנטים.

האם אילוז חושבת שהגיבור שאליו אני וילדי צריכים לרצות להידמות היום, במאה העשרים ואחת,  הוא יוסף טרומפלדור, מתנדב סדרתי יליד 1880, שמת בהיותו בן ארבעים , ומילותיו הפכו לקלישאה עליה גדלנו אני ובני דורי  ואולי גם ילדי.

או  האם היא מציעה לי ולביתי ללכת בדרכה של ילנה יסנסקה שהתנגדה לנאצים ומתה בראבנסברוק כשהיא "אהובה על האסירים ונערצת אפילו על החיילים הנאצים במחנה?"  

רוזה פארקס היא הגיבורה היחידה ששרדה בחיים. היא גם הפכה פעילה במפלגה הדמוקרטית. האם כל אלה הופכים אותה לפחות גיבורה?

הצורך בגיבורים נראה לי, שייך לגיל ההתבגרות. הרצון להידמות למישהו ולהיות איתו או איתה באותה חבורה, לקבל כוח מהיותו  וממעשיו- ולהעריץ אותו, כל אלה עוברים כשאנו מתבגרים.

מוזר שאילוז לא מצאה גיבורים עדכניים.  

האם מנהיגי המחאה החברתית הם גיבורים? הם עונים על מה שמקס ובר רוצה. הם אנשים שהאופק שלהם לא מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו. הם לא נהנתנים, הם בעלי תחושת מטרה  הם אינם מדענים שדוגלים בנוסחאות מכניות במקום בידע. הם אפילו יותר מזה. הם יצירתיים להפליא. הם מובילים הם הולכים נגד הזרם. הם לא אנשים אנוכיים שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי, לקידומם בעבודה ולאינטרסים שלהם. הם בהחלט יכולים לחיות למען משהו נשגב. הם ממש לא צריכים למות בשביל זה. מה יצא להם ולנו ממותם? 

גיבורים? הייתי מסתפקת באנשים יצירתיים עם רעיון, שמוכנים ללכת איתו, להילחם בשבילו. הייתי מסתפקת ברצון להיטיב עם הכלל וגם עם עצמם. הייתי מסתפקת באנשים שמוכנים לעבוד יחד למען מטרה.    

המודעה על המשתמטים  קצרה יותר. "כשמשתמט מרכין שאת הראש בצפירה זה מבושה". נגיד ש.  בהמשך "ישראלי אמיתי לא משתמט", באותיות הקטנות הסבר. "משתמט מי שחוק הגיוס חל עליו ובוחר שלא להתגייס." סוף ציטוט.

שאלת תם. האם המשתמט הוא גבר? מה עם משתמטת? היא לא נחשבת? האם כותבי המודעה מתכוונים לחרדים? לאמנים? לנשים שמתחתנות? לאלו שמצהירות שהן דתיות?

המאמר והמודעה העלו בי תחושה עבשה. ניסיון להעלות מתהום הנשייה או אולי להוריד מהבוידעם  את טרומפלדור ואת ניגודו המשתמט. לבכות את אובדנו של זה ואת קיומו של זה. מבלי לנער את האבק והעובש שדבקו בהם –  להציג אותם כמייצגי החוליים של החברה הישראלית היום.

האם חברה שדגלה הוא אלימות, שמחשבתה הבסיסית היא "נדפוק את הפריץ", ופעולותיה הן  - יש חוק אבל הוא לא חל עלי,  יכולה להתקיים ? עם גיבורים או בלי?  

 

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1693772

 

עדויות לחיים שהיו פה פעם

אפריל 13, 2012

גם וגם. פורים, ירושלים, מרץ 2012

מרץ 9, 2012

בקצה שכונת מאה שערים, במקום בו תלויים שלטים שמסבירים לנשים מה ללבוש ובעיקר מה לא ללבוש, אברכים מכינים משלוחי מנות. אני מצלמת אותם ממרחק. כשהם רואים הם מסובבים אלי את הגב.

מבט קדימה

איש (דתי) אומר "חג שמח" כשמתקרב, מסתכל לי בעיניים ומחייך.

קודם לכן אברך צעיר, מבטו שלוח קדימה הצידה ממני. עיניים כחולות יש לו. הוא ממשיך לצעוד כאילו לא רואה אותי. מתעלם.

אישה עם כיסוי ראש שחור הדוק על ראשה מגיעה מאחור.

"משלוח מנות לאלמנה" היא אומרת. "לא יצא כל כך יפה אבל תראי".

מרימה את שקית הניילון הגדולה שמכסה את החלה.

"אפשר לצלם אותך עם החלה?"

 "את יכולה לצלם את החלה."  היא שמה אותה על גג המכונית, מסירה שוב את כיסוי הניילון וזזה הצידה.

הנה החלה. דמיינו את האישה שרוצה לדבר עם החילונית שמצלמת. אפשר לראות רק את מעשה ידיה.

מעשי ידיה. אישה.

" את יכולה לבוא לתת לאלמנה את משלוח המנות היא תשמח."

"תודה, לא יכולה."

—-

המון לכלוך מכסה את העיר היפה שהייתה פעם עיר של חן וחסד ורחמים. עכשיו היא עיר של זבל.

הפועל שמנקה

הזבל בדרך למכולה

גם בירושלים יש גברים לובשי שמלות וכובעים. היום חג, השמלות חגיגיות בצבע קרם. השטריימעלים מהפרווה הגיעו ישירות ממזרח אירופה. כמה הם רחוקים מהשמלה והכובע של האיש מניו יורק?

בירושלים אין איסוף זבל מאסיבי. הליכלוך תפור לרחוב.

צדקה תציל ממוות – יש. מישהו שכח את הצעיף או האבנט בתחנת האוטובוס.

תחנת אוטובוס

קופסה לעודף

למטה

למטה

למעלה

למעלה

ילדים מחופשים רצים ומשתובבים. במרחק קטן מהם ילדים ממושטרים בשחור. עומדים יפה ברמזור לפי הגובה. הבחורה מאחור מתעסקת בשיער. רצינות וחומרה יחד עם  אנושיות וארציות. גם וגם.

גם הם הלכו שם.

גם הם שם

ובדרך חזרה, גדר ועוד  גדר ועוד גדר.

ועוד

הכאב שאנו חיים איתו

מרץ 1, 2012

כבר כמה ימים אני כותבת על כאב. כל פעם קצת. כנראה שזאת הדרך האפשרית שאני יכולה לחשוב ולנסות להבין אותו. במנות קטנות. הלוואי שאפשר היה לעשות זאת כשכואב.

חייתי עם כאב פיזי כל כך הרבה שנים ובכלל לא ידעתי שאפשר אחרת.

Francesco Clemente- self portrait 1982

                                           

כל אחד מכיר כאב, כל אחד חש בו, אבל אי אפשר להסביר למישהו אחר מהו הכאב שלי. אפשר להסביר למה הוא דומה אולי לאפיין אותו. האחר לא ירגיש את הכאב שלי.

כשכואב לנו  הדבר היחיד שאנו רוצים הוא להפסיק אותו. כשלא כואב לנו אנחנו בכלל לא זוכרים שכאב.

החיים מתחילים בכאב. תינוק חש כאב כבר בתהליך הלידה. ובהמשך – אנחנו רוצים להשאיר את התחושות הנעימות אצלנו, בגוף ובזיכרון, ולהוציא החוצה מאיתנו את הכאב.

כאב הוא אחד האמצעים שבונים את דימוי הגוף. כאב מאפשר לנו להיות מודעים לקיום הגוף. כשכואבת לי הבטן, אני מודעת לקיומה.

כאב הוא אות אזהרה שמשהו לא בסדר.

Nan Goldin-" Nan one month after being bettered" 1984

יש סוגים של כאבים. כאבים פיזיים וכאבי לב.

מה עושים עם כאב פיזי?

הפעולה הראשונה היא ניסיון לשכך את הכאב. תרופות, אלכוהול, סמים, פעילות פיזית עצימה שמשחררת אנדורפינים – שהם מורפיום  טבעי שמיוצר בגוף בעקבות הפעילות, רפואה אלטרנטיבית למיניה, מדיטציה ודמיון מודרך – הם חלק מהאפשרויות –  ובטוח שיש עוד דרכים.

חברתי ליאת מכירה כאבים מקרוב. הגוף שלה כואב כל הזמן. "תחשבו על כאב שיניים לא בשן אחת אלא בכולן וכל הזמן." היא אומרת.  היא מכירה את כל התרופות לשיכוך כאבים. הפשוטות והכבדות. היא השתמשה בכל תרופה אפשרית בכמויות שהלכו וגדלו  והכאב נשאר. כשעזר לה הקנביס הרפואי,  היא הקימה את העמותה הישראלית לקידום  קנביס רפואי  http://www.mci.org.il/

כאבי הלב הם כאבים ממשיים. כשהנשמה שלנו כואבת, הכאב הוא פיזי. הוא יכול להיות חותך עמוק וחזק. גם את כאבי הלב אפשר לשכך באותם אמצעים שמשככים כאבים פיזיים.

jill magid-" I can burn your face" 2008

דרך נוספת להתמודד עם כאבי לב היא יצירה.  כמעט כל יצירות האמנות הן תוצאה של  פצע וכאב בנשמה. בהיסטוריה של אמנים יש כאב. אחד המאפיינים של יצירה היא הכניסה ללא מודע ויציאה משם. נגיעה בחומרים נפשיים שבדרך כלל אינם נגישים לנו. עבודת האמנות מאפשרת לגעת בכאב באופן מעודן. היא מאפשרת גם להתבונן ביצירה ואולי להבין משהו שלא ידעו קודם ולעיתים להמשיך לגעת בכאב.

כאבי הלב יכולים לגרום לאנשים לאמץ דפוסי התנהגות שמשככים ומקהים אותם.

jill magid- "I can burn your face" 2008

א איש חכם – מומחה בתחומו, עתיר ניסיון ומאוד יצירתי. איש אשכולות. בעל ידע רחב באמנות, ספרות ומוזיקה וכישרון כתיבה לא מבוטל –  בנוסף לעיסוקו. הכאב שלו סמוי ומתבטא בכך שהוא רוצה שכולם יפעלו לפי דבריו ובהתאם לניסיונו. באופן לא מודע, האחר נמצא כדי להוות מראה בשבילו. באמצעות האחר שעושה את דבריו הוא רואה את עצמו ומקבל אישור לקיומו. אם א. ממליץ על סרט  ואני צופה בו– אישרתי את קיומו.  א. תלוי בי בתנאי שאני פועלת על פי הנחיותיו.  אם אעשה משהו אחר, מבחירתי החופשית, יופעל אצלו  מנגנון כאב . כאב ראשוני של ילד שלא ראו אותו ולא מילאו את צרכיו באמת.  א. ימשיך להיות מומחה, ימשיך ליצור, לחשוב ולהדהים את שומעיו  ביכולותיו, כישרונו ורוחב עולמו, מתוך תקווה שאמא שלו תראה אותו כמו שהוא.

שווקים, זבל ואיש עם שמלה. ניו יורק אוקטובר 2011

דצמבר 24, 2011

 

אני אוהבת שווקים. ערב רב של חפצים מסודרים בצורה שהכי מושכת את העין.

צורות, צבעים, ריחות, ססגוניות, קולות- כולם קוראים לי להסתכל עליהם. בשוק, אני מרגישה שאני נמצאת במערה של עלי באבא. המון קסם מתרחש סביב. שפע והפתעות ללא סוף. כמעט.  

ניו יורק היא כמו מערת עלי באבא –  פתוחה, עם קירות גבוהים. מערה שימשית או חשוכה, שיכולה להשתנות תוך כמה צעדים.

זבל

בניו יורק מוציאים כל ערב את שקיות הזבל החוצה ומסדרים אותן על המדרכות. הן ממויינות בקבוצות. שקיות שחורות לזבל רטוב, שקיות שקופות לניירות, פלסטיק ומתכת. קרטונים מקופלים וארוזים בחבילות. בערמות יש לפעמים הפתעות. חפצים טובים שמאסו בהם, שלא מתאימים.

כל הליכה בערב ליד  ערמות שקיות הזבל, עוררה בי סקרנות והזכירה לי בילוי בשוק.

 [image via Ecoteurre]

מראות

ערב אחד על ערימת הזבל הייתה מונחת מראה ממוסגרת בעץ צבוע לבן. בחלקה התחתון מדף. בחלק העליון קישוט חרות בעץ. בגילגול הקודם היא הייתה חלון.  אם רק יכולתי לקחת אותה… השארתי אותה לדרכה.

למחרת עוד מראה שנראתה כאילו נחתה ברחוב מתוך ארמון צרפתי עתיק. מסגרת עץ עבה, בצבע טבעי, עם המון פיתוחים וקישוטים. תהיתי האם זורקים שם דברים כל כך יפים, ושוב הצטערתי על כך שאני צריכה להשאיר אותה שם… למחרת בבוקר הצטרפו  אליה עוד חפצים ושלט קטן הודיע שבמגרש החנייה  שהתרוקן ממכוניות מתקיים בימים שבת וראשון שוק פישפשים. 112w 25 st

בשוק המקורה, יש עתיקות. בארצות הברית כל מה שישן הוא עתיק. כל סגנון וסוג מתקבל בברכה. בגדים, צעצועים ישנים משנות השלושים, נעליים, תכשיטי פלסטיק, כסף וזהב – שווים ושווים יותר, הדפסים, ספרים, ציורים, תקליטים, מגירות של אותיות דפוס בלט של פעם, פסלים אפריקאיים, אגרטלים מזכוכית, אהילים, כלי בית של פעם ועוד. לכל חפץ יש סיפור – של מי שמוכר אותו. יש גם סיפורים סמויים. של מי הוא היה , איך התגלגל לשוק, האם הוא שווה את מחירו.

לכל חפץ שנקנה, יהיה עוד פרק בסיפור.

כשאני מסתובבת בשוק, שואלים אותי מה שלומי, כדרך האמריקאים. בימים הראשונים התשובה עליה נתקעה לי בגרון… לא יודעת מה עונים, איך עונים, ומה אכפת להם מה שלומי. מצד שני יש בה משהו מסדר ומארגן. אפשרות להתחיל שיחה. חוץ מהשאלה לשלומי, רוב המוכרים בשוק  לא דיברו איתי אלא אם כן שאלתי, יכולתי  להסתכל, לגעת, לבהות, לבדוק, לשאול  ולקבל תשובה עניינית, ואף אחד לא כעס עלי כשלא קניתי דבר.

ניו יורק, עיר של "חיה ותן לחיות". משאירה המון מרחב ואולי יוצרת גם ניכור. חיצונית, כל אחר יכול להיות מה שהוא, ללבוש מה שמתאים לו, כשמתאים לו. היוצא דופן שם הוא הרגיל….

ואז ראיתי אותו.

השמלה, השרוולים, הכובע, הקישוטים שהיו תלויים על הצוואר, העגילים, הצמידים, התיק והכפכפים, כולם הותאמו במחשבה רבה. היססתי אם לדבר עם האיש עם השמלה. נראה לי שמעבר ל"מה שלומך" האמריקאים לא מדברים כל כך הרבה…  העזתי אמרתי לו שאני אוהבת את הלבוש שלו. שאלתי אם אוכל לצלם אותו, "כן", ואם יכול לחכות כמה דקות שאביא את המצלמה. "כן בשמחה". שאל איפה אני רוצה לצלם אותו. יצאנו לרחוב. 

 

שמחתי שדיברתי איתו, התרגשתי מהתעוזה שלו. רציתי לדחוס את כל מה שאני רוצה לשאול ולשמוע בדקות הקצרות של הצילום.

כשאני מסתכלת בתצלום שלו, הוא נראה לי עצוב. לא ראיתי את זה כשדיברנו.

הוא לא מכיר את גרייסון פרי, אמן קרמיקה אנגלי, זוכה פרס טרנר לשנת 2003.  פרי יוצר כדים ומצייר עליהם. הציורים הם חוויות ילדותו – אב שנטש אותו כשהיה בן חמש, אב חורג מתעלל, לבישת שמלות בגיל צעיר. אלה מתוארים בסצנות של אלימות ופעולות סאדו מזוכיסטיות. זה חלק אחד של האמנות שלו. החלק הנוסף הוא האלטר אגו- האני האחר, או האחרת -קלייר. כשפרי קיבל את פרס טרנר הוא הגיע לבוש  בשמלה הסגלגלה, הסרטים בשיער האיפור והנעליים האדומות.אישתו וביתו היו איתו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גרייסון פרי משמאל, עם אישתו פיליפה ובתם פלורנס

 

 

 

 

גרייסון פרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 קלייר

 

 

גרייסון פרי והכדים שיצר

חשבתי כמה יוצא דופן, שונה, אחר ודורש אומץ לגבר ללבוש שמלה. הרצון ( שלי ) להסביר  מדוע גבר לובש שמלה  בימינו, מחבר עולמות רגשיים, פסיכולוגיים, טראומות ילדות, רכות ורגישות נשית. עדיין, האומץ ללכת עם האמת של האיש עם השמלה, מסקרנת, מושכת ומעניינת אותי.

גברים עם שמלות

בימי ילדותי בבאר שבע, היו גברים לובשי שמלות, שלא נראו לי מוזרים או אמיצים. הם היו 'רק' שונים. אם אראה בדואי עם שמלה ארוכה היום, אני בטוחה שלא אסתכל עליו במבט נוסף, לא אצלם אותו או אדבר איתו על הלבוש שלו.

   

 

 

 

 

 

 

 

בדואים בשנות החמישים, אחרי הארוחה

 

 

 

 

 

איחוד האמירויות

 

 

 

 

 

 

איחוד האמירויות

 

בימי הביניים גברים לבשו שמלות. וכנראה שגם אז לא ראו בהן משהו יוצא דופן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ושוב בניו יורק, עיר החופש האולטימטיבית –  האם האיש עוסק בעיצוב אפנה? (לא) האם הוא אומר אמירה אישית? (כן, מאוד), האם זאת אמירה חברתית? (גם) האם הוא עושה זאת כדי לקבל תגובה מהסביבה? (נראה שכן, אך לא בטוח שזאת  המטרה הראשונית) האם אנשים מגיבים? (מעט כנראה) עוברים וממשיכים הלאה?( אולי. לא ראיתי שמישהו התייחס, הייתי עסוקה בו…)  האם האיש עם השמלה והאיש עם שכמיית העיתונים והכובע חולקים משהו משותף? (כן)   

                   

ובחזרה לזבל

JUSTIN GIGNAC

 שהופך זבל לאמנות,יוצר ומוכר קוביות שקופות עם זבל ניו יורקי.

http://www.nycgarbage.com/artist.html

 

 

 

עוד עשייה

אוקטובר 2, 2011

 להעז,להתגאות.

עשייה

ספטמבר 26, 2011

להפסיק לפחד לעשות. לעשות.
ומתוך העשייה יקרו עוד מעשים, עוד תגובות ולפעמים עוד פחדים. אבל אין הם דומים לפחד שעוצר מלעשות. הפחד שעוצר ועוקר וחוזר ושובר.
עשייה. התרוממות רוח וגוף.

מדינת ישראל יוצאת מהפוסט טראומה

אוגוסט 31, 2011

מדינה ששורשיה בטראומות חוזרות ונשנות, שלא טופלו, לקתה בפוסט טראומה.
שני מאפיינים למצב.
האחד- ניתוק מחוויות והרגשות שהיו בזמן הטראומה.
השני- שיחזור של תחושות שנחוו בזמן הטראומה. תחושות אלו צפות וחוזרת במצבים דומים או כאלה שמזכירים (לעיתים באופן מעומעם) את הטראומה. לעיתים מספיק גירוי קטן שיפעיל את הטראומה מחדש. למשל קולות, ריחות, צבעים, או חלקי תחושות בזמן הטראומה ולא נדחקו.

מדינת ישראל ואנו אזרחיה, חיינו במצב של פוסט טראומה במשך ששים ושלוש שנים. מצד אחד מנותקים, ומצד שני מופעלים עלי ידי תחושות שגרמו לטראומה.
הניתוק- גורם לאי עשייה, התחושות שצפות מזמן הטראומה מחזקות את הניתוק.
"אין מה לעשות", "ככה זה", "אי אפשר להתנגד", "אי אפשר לשנות דבר" – אלה מילים של טראומה ושל המצב שנוצר אחריה.

אם היינו יכולים להתנגד לגירוש בבל וגירוש ספרד לא הייתה לנו טראומה.
אם היינו יכולים להתנגד לנאצים, לא הייתה לנו טראומה.
אם היינו יכולים להתנער מהביביאיזם -הליברמני שעסוק בטיפוח פארנויה ביטחונית מעורבת בתחושת גדלות חסרת גבולות. "האיראנים רוצים להרוג אותנו. הם ישלחו לנו טילי שיהאב. אין לנו מה לעשות נגדם, לכן נתקוף את אירן ראשונים". לא הייתה לנו טראומה.

אם היינו יכולים להתנגד לטייקוני ההון – שמעורבבים בשלטון ומנהלים את המדינה, יד רוחצת יד ו"אין מה לעשות כי מי אני האזרחית הקטנה, שרואה את מה שקורה ולא יכולה לשנות?" לא הייתה לנו טראומה.
אם הייתי יכולה להתנגד ולשנות ולא רק לצעוק על נציגי השירות של הטלפון הנייד / הכבלים /חברת המזגנים ועוד נותני שירותים, שמתנהגים כאילו אני מציקה להם לשווא, אחרי ששלחו יד לכיסי, באישור משרד התקשורת/ המסחר והתעשייה, וכאילו לא אני זאת שמשלמת את המשכורת הרווחים והדיבידנדים של הבעלים שלהם. לא הייתה לנו טראומה.

אם הייתי יכולה לשלוח את ילדי לכיתה שבה לומדים עשרים תלמידים, ואז המורים היו יכולים להתייחס אל ילדי וחבריהם באופן אישי, כי זאת מהות תפקידם, לא הייתה לנו טראומה.
אם הייתי יכולה למנוע מילדי את הצורך לשרוד בבית הספר – מכות, אלימות מילולית ורגשית. לא הייתה לנו טראומה.

אם מדינה שהייתה לפני ארבעה עשורים במקומות הראשונים בעולם, מבחינת הישגי התלמידים, הגיעה היום לרמת הישגים של מדינות העולם השלישי. יש לנו טראומה.

הכל החל כשיצחק אלרוב קרא לנו להפסיק לקנות גבינת קוטג' כי אין סיבה למחיר המופרז. עשינו זאת וחשבנו על הפירות, הדלק, מעונות הילדים, הדיור, תעריפי הבריאות הבלתי אפשריים שאנו משלמים ועל המעט שאנו מקבלים תמורתם. גם זאת טראומה.

אנשים עובדים במשרות מלאות ובמשכורת לא יכולים לקיים את משפחתם, שלא לדבר על חיסכון, זאת טראומה. אנשים עובדים במשרה שתים עשרה שעות ביממה – נמצאים עם הילדים שלהם זמן איכות ולא זמן. גם זאת טראומה.

בארבעה עשר ביולי 2011 נפל דבר בישראל.

קמו נשים ואנשים צעירים, שנמאס להם, שמרגישים שהמצב לא מתאים להם. אנשים מדברים, מביעים את הרגשותיהם ומחשבותיהם, עושים, מוחים, מקימים אוהלים בשדרות, מאוד יצירתיים, דורשים, מגיבים לתשובות המנהיגים, מכתיבים סדר יום.

הצעירים נמצאים במצב שאנו לא מכירים. הם יוזמים חברתיים. יוזמה היא ההיפך מטראומה. כשיוזמים אפשר לשנות.

הצעירים פטורים מהטראומה של הוריהם וסביהם. צעירים שבאופן מאוד פלאי, לא ירשו תסמיני פוסט טראומה. דור יוזם ועושה זאת באסרטיביות שלא ידענו כמותה. דור שלא קונה קצה קצהו של זיוף, של מריחות המנהיגים, דור שיודע לעמוד על רצונותיו ועקרונותיו. שאומר עד כאן. שיודע שהכוח בידיו ובידיו אפשרויות לשינוי.

קם דור של נשים דעתניות רהוטות דיבור, שוויוניות יותר, נשים שלא נשענות ומקבלות כוח מההסכמה של הגברים שאיתן הן עובדות ופועלות. קם דור של נשים וגברים שעובדים יחד למען מטרה אחת. דור של שיתוף פעולה שאינו מבוסס על מגדר שאת שייכת אליו. שאתה שייך אליו.

שבוע של פיגוע באילת ואחריו גראדים הם הקולות והחוויות שהיו יכולים להחזיר אותנו לטראומה. לשיתוק, לתחושה ש"אין מה לעשות". ביבי וחבריו שמחים על השקט. מקווים שהצעירים יקפלו את האוהלים וילכו הביתה. יש משהו שהם לא לוקחים בחשבון. הטראומה מטופלת. יש מה לעשות.

המצב הביטחוני הוא המילה האחרונה במדינת ישראל. כשיש "מצב ביטחוני" אין מה לומר. הביטחון הוא אחד משואבי התקציב האולטימטיביים. על חלקים גדולים ממנו, אין פיקוח אמיתי. המצב הביטחוני סודי וחסוי.

היום כותב רועי צ'יקי ארד ב"הארץ" במאמרו "המבחן הגדול של דור העתיד", על "אדם בשם שרון גל"… צעיר, מראיין בטלוויזיה, שהתחבר להון שמחובר לשלטון. גל שאל את דפני ליף למה לא הייתה בצבא. שאלה שאין לה דבר וחצי דבר עם המחאה החברתית. מטרתה היא הכפשה אישית. שיטה שפוליטיקאים משתמשים בה, בניסיון למוסס נושאים משמעותיים. מה שעשה גל הוא אלימות בוטה. לנו זאת יכולה להיות טראומה. לדפני ליף לא. היא לא משתתפת במשחק. היא קמה ועזבה את האולפן באמצע הראיון.

בסוף המאמר , כותב ארד. "טוב ששרון גל העלה את עניין הצבא. כי השירות שלנו הוא עכשיו. יש כאן מלחמה. החזית בוערת. תבוסה ודעיכה היא אסון. נאכבה חברתית. לאחרונה מאז שנולדנו, לדור שלנו יש משהו ביד. משהו שאפשר להפסיד. אם נישאר בבית ביום שבת, אנחנו לא ראויים לו."
אמן.

ילדים מולחמים ביחיעם

מרץ 29, 2011

מחשבות בעקבות ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד"

איך ילדים גדלים בשכנות להוריהם הביולוגיים, עם מבוגרים הוריים נוספים, קבועים ומתחלפים? יעל נאמן גדלה בניסוי הגדול בהיסטוריה של ניתוק ילדים מהוריהם על רקע אידיאולוגי. ניסוי שהתקיים בארץ, משנות העשרים עד שנות השמונים של המאה העשרים. ילדה נקרעה מאימה ונשלחה לבית התינוקות, לקבוצה, לכיתה ולמוסד (החינוכי).

יעל נאמן גדלה כך וכתבה ספר מכמיר לב, עצוב בלשון המעטה. ספר שאין בו טיפה של האשמה, ואולי יכול להחוות לעיתים כדיווח יבש. יש בו רגעים של הומור, של קשר חזק לטבע, לקבוצה, קשר חם מיטיב ומשמעותי עם האחים (הביולוגיים) ומעל כל אלה מרחפת עננה של בעתה, נטישה, סגפנות, אַיִן, מחיקה אישית, חוסר בהורים ובעצם – התעללות.

ילדים מולחמים
יעל נאמן אומרת שהילדים הולחמו זה לזה. ילדים מולחמים.
(כשהייתי קטנה, עשיתי תכשיטים והלחמתי אותם בבדיל. היה כיף לשחק בבדיל כשהתקרר מעט. לפעמים הבדיל נזל עלי כשהיה ממש רותח. זאת הייתה כוויה.
אהבתי להסתכל על פועלים שריתכו בעזרת צינור אש כחולה ומסכה מברזל שבקדמתה זכוכית כמעט אטומה. אמרו לנו שאסור להסתכל על האש כי אפשר להתעוור ממנה. הצצנו קצת והסטנו את המבט).
להלחים זה חום פתאומי ומאוד חזק. אי אפשר להיות על ידו לאורך זמן. להלחים זאת גם אש.

שמש העמים. שורפת ילדים. אסור להסתכל ישירות בשמש לאורך זמן. גם זה גורם לעיוורון. יחיעם הוא קיבוץ של השומר הצעיר. שהיה קיצוני מאוד באידיאולוגיה הסוציאליסטית – ציונית- שמש העמים, שלו.

ביום הזיכרון נעצו בחולצות הלבנות, סיכות פרח דם המכבים. (שמש- דם- מוות.)

ילדים מולחמים, נשמע כמעט כמו סביל של נלחמים. המלחמה על החיים בלי.
בלי הורים, בלי קרבה, בלי קשר ראשוני בין אם לילדה.
אין ילד ללא אמא, אמר וויניקוט, שהיה אחד התיאורטיקנים האנושיים בהיסטוריה הטיפולית. ושם בקיבוץ (יחיעם) היו ילדים ללא אמא. הם לא היו יתומים. הם נקרעו מאמא שלהם בגיל אפס ועברו לרשות המטפלת.

(חשבתי על עצמי, אני לא יכולה לדמיין את הרגע שבו אני חוזרת מחדר הלידה עם התינוק שלי מניחה אותו בבניין אחר והולכת לביתי. זה יותר נורא מאשר להיות בתוך אמבט של בדיל רותח – כי אז מתים. לתת את הילד שלך ל"מוסד" זאת התעללות. בהורים ובילד.)

האידיאולוגיה אמרה שהקבוצה חשובה מאוד. לרצונות הפרט אין מקום בכלל. כך הקירות בחדרי הילדים המולחמים היו צבועים רק בצהוב (שמש העמים.)

מכרי א. וג. ילידי קיבוץ רוחמה ששייך לשומר הצעיר אמרו לי שחווית הילדות שלהם הייתה טובה . כשנמשכה השיחה סיפר א. סיפור משפחתי מפי אביו: כשהיה בן שלוש והוחזר בערב לקבוצת הילדים לישון, היה צורח נוראות. חוקי הקיבוץ אסרו על אבא לחזור להרגיע את בנו. הוא עמד בחוץ, חסר אונים ובנו צורח אליו, לשווא.

טראומה
כשההורים של יעל הגיעו לארץ מהשואה ומצאו מקום להמשיך את חייהם – (קיבוץ יחיעם שעדיין לא הוקם, וכשהוקם היה מנותק ללא כביש גישה, ללא מים וללא אוכל וסיגריות שהוצנחו אליהם ממטוסים.) הם לא שמו לב, (או אולי כן), שהם שוב חווים חוויות של איון, אחרי טראומה משולשת.
הם שרדו מכונת רצח, שהרגה את המשפחה הקרובה, את חבריהם ואת הקהילה שלהם.
הם הרגישו אשמים על כך שהם ניצלו, בעוד האחרים – מתו.
בארץ, אסרו עליהם לדבר על מה שהיה שם- על קורותיהם, על הכאב, על התופת.
בקיבוצי השומר הצעיר, גם אסרו עליהם לדבר בשפתם. אפילו לא בבית.
כשהם נושלו משפת אימם (הונגרית) הילדים שלהם – יעל וחבריה, נושלו מאמא ואבא.

שמות
כל כך סימלי ואולי מקרי – הוא שם הקבוצה של יעל. "נרקיס".
פגיעה נרקסיסטית היא פגיעה בעצמיות הבסיסית של הילד, וקורית כשהורים לא רואים את צרכי הילדים ולא ממלאים אותם. הורים פגועים יותר, משתמשים בילדיהם למילוי צרכיהם שלהם.
אצל נאמן הסיבה לפגיעה הייתה שונה. היא גדלה וחיה ב"חברת הילדים". בנפרד מההורים.
יעל חבריה ואחיה גודלו על ידי מגוון של מבוגרים מתחלפים, עם מילוי צרכים מכני, מתואם על פי שעון, ולא על פי צרכיה אישיים.
ההורים שלה היו שם. היא ידעה מי הם. אך התחושה של פעוט שאימו היא אימו, גם אם הוא לא רואה אותה, הביטחון שהיא תחזור, כשהולכת ממנו, כל אלה נמנעו מיעל.
היא מספרת שיום אחד הגיעה לבית ההורים, בשעת הצהריים, ראתה את אביה וברחה החוצה כשהיא צועקת שהוא מת. שכן נכנס איתה שוב. התברר שאביה ישן שנת צהריים, בפיג'מה. היא אף פעם לא ראתה מבוגר ישן.

ילדים שחוו פגיעה נרקיסיסטית מוצאים מפלט בקשר עמוק לטבע. קשר ראשוני, ללא מילים, שבו הם אינם צריכים להתחשב באחרים. הם יכולים להיות הם עצמם. הם יכולים להסתכל על נפלאות הבריאה, למצוא עקביות, לחוות נסיבות ותוצאות. הם יכולים להבין משהו שלא הבינו כשהורחקו מההורים. הם יכולים להתחבר לטבע, כפי שלא עשו עם הוריהם.

מה יוצא מהפה
מפיהם של ההורים והמבוגרים יוצא עשן. בהומור עדין מתארת יעל נאמן סגנונות עישון של המבוגרים. האם העשן הוא האוד המוצל? יד וזיכרון למשרפות? האם העשן והעישון הוא ביטוי עצמי ומרד בחוקי השומר הצעיר והקיבוץ?

לעומת העשן הנוכח מאוד, שיחות נדירות. התקשורת המילולית נחווית חד צדדית. המטפלת מקריאה סיפורים, שומעים את קולה אך לא תמיד רואים אותה.
הורים מתחלפים שבאים להשכיב את הילדים, מספרים סיפורים. לעיתים סיפורי ילדים, לפעמים על חייהם ועבודתם.
ההורים הופכים להיות הורים של כולם, הילדים גם הם.
נאמן מספרת על שיחה עם אביה, על אכזבה מתשובתה של דבורה עומר לגבי משאלתה של נאמן להיות סופרת כשתגדל. אביה ניסה להסביר לה את עמדתה של עומר ולא שמע את האכזבה של ביתו.

נאמן מתארת טקסים שהחיים בקיבוץ מורכבים מהם. טקסי שטיפות רצפות, טקסי ביקור אצל ההורים, טקסי חגים, טקסי הופעות של חברת הילדים. ניצני מרד מתוארים בהצגה שהיא וחבריה המתבגרים עושים בנושא "שלכת". אורכה חצי דקה. כל אחד מהמשתתפים נופל, אחד אחרי השני, כמו דומינו.

התקשורת בקיבוץ נעשית בעזרת הודעות כתובות. אחד החברים מתעד אובססיבי, תולש מודעות מהלוח, כמעט עם נעיצתן שם.
יעל וחברתה מתכתבות. גם אם הן נמצאות במרחק שני ספסלים זו מזו. (מי שאמו לא דיברה איתו ואליו, לא יודע איך משוחחים בשניים. מילים קיימות אם הן כתובות ונראות. כמו הטבע שהוא מוחשי וקיים.)

ריחוק ותקווה
הריחוק שיעל נאמן משתפת אותנו בו, הוא חלק מריחוק חייה. ריחוק מטראומה לא ברורה שאליה נולדה ואיתה חיה. הוא מתואר שוב בלשון המעטה, כשנאמן מחליטה לעזוב את הצבא, מסגרת נוספת שבה היא נמצאת.
הבחור שמדפיס את תעודת השחרור שלה, נוזף בה על כך שהיא עוזבת את הצבא. הוא מטיף לה מוסר. שבוע לאחר השחרור, היא מקבלת בדואר תעודת שחרור נוספת, מפוברקת עם פרופיל גבוה יותר. מישהו עשה למענה משהו. הריחוק נמהל בתקווה.

יעל נאמן מתארת חיים של התעללות. כלפי המבוגרים הוריה – וכלפי הילדים שלא ידעו שיש משהו אחר.
השפה הייחודית של נאמן, ההומור, הריחוק שמקורו בטראומה וההסתכלות הייחודית והכנה על חייה, ללא כל האשמה, מאפשרים הסתכלות על דרך גדילתו של דור שלם.

היינו העתיד, יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית ספרים.

ברבי מדברת, אוכלת ומסתכלת (?)

ינואר 5, 2011

פגשתי אותה באירוע חברתי. היא הייתה מאוד מאוד יפה, מעוצבת ומחוטבת. היא חייכה, אכלה, הסתכלה בי בעיניה התכולות, היא דיברה. הייתה מעניינת.
לא יכולתי להתיק את עיני ממנה.

ברגע הראשון לא הבנתי מה אני רואה.
אישה יפה, שמאוד חשוב לה איך היא נראית ומשקיעה במראה שלה.
ראיתי בובת ברבי חיה. נזכרתי בפנטזיות שהייתי קטנה, ורציתי שהבובות יהיו אמיתיות.
הבנתי שאני רואה אישה שעברה הרבה מאוד ניתוחים פלסטיים.

אחר כך הייתי עסוקה בחיפוש.
חיפשתי שמץ אנושיות בפנים שלה. ביקשתי לראות קצה קצהו של קמט כשחייכה. לא היה.
השפתיים הנפוחות באופן לא טבעי לא זזו כשהיא דיברה. החיוך שלה לא היה קשור, לא תואם.
שוב, סרקתי את פניה, חיפשתי הבעה אנושית. לא מצאתי.
שוב, הייתה שם ברבי מדברת.
על הפנים המעוצבים היה מייקאפ שמחק כל זכר לצבע אנושי. חיפשתי נואשות כתם, נמש.
לא היה.
הסתכלתי על הצוואר, על המחשוף ועל הידיים.
הם היו תואמים לגילה. הם היו שם כנקודת אור. כמזכרת לאנושיות.

חשבתי על השעה הקלה שביליתי במחיצתה. על הצורך שלי לחפש בה משהו אנושי.
על אי השקט שהתעורר בי במפגש איתה.
חשבתי לעצמי, איך נראים החיים לצד אישה שאין לה הבעה אנושית.
כמה זה בלתי אפשרי.

תינוקות מתקשרים עם אמא ואבא – הדמויות המטפלות בשפת המקצוע – באופן לא מילולי, מרגע לידתם.
תינוק מסתכל על אימו, רואה את הבעות פניה, רואה ו"מבין", מה היא מרגישה כשהיא מסתכלת עליו.
הוא לומד איזה תינוק הוא בעיניה.
היכולת לקרוא את הבעות פניה של האם, את שפת הגוף שלה- היא אחד המרכיבים בגדילה ובהתפתחות האנושית.
ילדים להורים או נכדים, במקרה זה, לסבים וסבתות שעברו ניתוחים פלסטיים, שמעלימים את הבעתם האנושית והרגשית, גדלים עם חוסר אפשרות לקרוא את רגשותיהם של הקרובים אליהם ביותר.
הם גדלים עם בובות מדברות. אוכלות מסתכלות, זזות.
אילו מבוגרים הם יהיו?
אולי זאת הקדמה או אפילוג, להתהוות המדע הבדיוני.


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.