קראתי וזזתי באי נחת. המשכתי לקרוא ואי הנחת הפכה לכעס. מאמרה של אוה אילוז "למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים" ומודעה נגד משתמטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, שהופיעו בגיליון ערב יום הזיכרון 25.4.12 בעיתון "הארץ".
למה בכל זאת נחוצים לנו גיבורים כותבת אוה אילוז ומגייסת לחיזוק הטענה רשימה נכבדה שכוללת את
מרד הסטודנטים של 1968. סוזן נימן – פילוסופית אמריקאית יהודיה. אירופה, אמריקה ושתי מלחמות עולם. אכילס. גלובליזציה והאיחוד האירופי. ניטשה. המאה ה19 ומקס ובר(1882-1920) שעל דבריו משתיתה אילוז את טענתה-
"חברה ללא תחושת הירואיות כלומר ללא גיבורים היא חברה של תאוותנים ללא לב, מומחים ללא נשמה, אנשים שהאופק שלהם מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו, לנהנתנים ללא תחושת מטרה, למדענים הדוגלים בנוסחאות מיכניות במקום בידע, לבירוקרטים של המחשבה והרוח. חברה ללא גיבורים היא חברה היוצרת אנשים אנוכיים שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי לקידום בעבודה ולאינטרסים שלהם. אנשים שאינם יכולים לחיות או למות למען משהו נשגב". ומסיימת באמירה הנחרצת ש "חברה ללא גיבורים מאבדת את תחושת הגדולה."
היא ממשיכה ברשימת גיבורות. רוזה לוקסמבורג ומילנה יסנסקה. ועוברת לגיבור האולטימטיבי, יוסף טרומפלדור. אותו מחזק עמנואל קנט.
הטוענת הכי עדכנית שמביאה אילוז היא סוזן ניימן, שאינה מצדדת בנחיצותם של גיבורים "כי רעיון הגבורה נגוע כל כך בצחנת הדם והאדמה שעדיף בכלל להימנע מהמילה הזאת". הגיבורים שמביאה אילוז, כולם שייכים לעבר הרחוק. הקרוב ביותר הוא מרד הסטודנטים.
האם אילוז חושבת שהגיבור שאליו אני וילדי צריכים לרצות להידמות היום, במאה העשרים ואחת, הוא יוסף טרומפלדור, מתנדב סדרתי יליד 1880, שמת בהיותו בן ארבעים , ומילותיו הפכו לקלישאה עליה גדלנו אני ובני דורי ואולי גם ילדי.
או האם היא מציעה לי ולביתי ללכת בדרכה של ילנה יסנסקה שהתנגדה לנאצים ומתה בראבנסברוק כשהיא "אהובה על האסירים ונערצת אפילו על החיילים הנאצים במחנה?"
רוזה פארקס היא הגיבורה היחידה ששרדה בחיים. היא גם הפכה פעילה במפלגה הדמוקרטית. האם כל אלה הופכים אותה לפחות גיבורה?
הצורך בגיבורים נראה לי, שייך לגיל ההתבגרות. הרצון להידמות למישהו ולהיות איתו או איתה באותה חבורה, לקבל כוח מהיותו וממעשיו- ולהעריץ אותו, כל אלה עוברים כשאנו מתבגרים.
מוזר שאילוז לא מצאה גיבורים עדכניים.
האם מנהיגי המחאה החברתית הם גיבורים? הם עונים על מה שמקס ובר רוצה. הם אנשים שהאופק שלהם לא מוגבל לפוליטיקה ולאמביציות של המשרד ומסדרונותיו. הם לא נהנתנים, הם בעלי תחושת מטרה הם אינם מדענים שדוגלים בנוסחאות מכניות במקום בידע. הם אפילו יותר מזה. הם יצירתיים להפליא. הם מובילים הם הולכים נגד הזרם. הם לא אנשים אנוכיים שדואגים לנוחיותם לביטחונם העצמי, לקידומם בעבודה ולאינטרסים שלהם. הם בהחלט יכולים לחיות למען משהו נשגב. הם ממש לא צריכים למות בשביל זה. מה יצא להם ולנו ממותם?
גיבורים? הייתי מסתפקת באנשים יצירתיים עם רעיון, שמוכנים ללכת איתו, להילחם בשבילו. הייתי מסתפקת ברצון להיטיב עם הכלל וגם עם עצמם. הייתי מסתפקת באנשים שמוכנים לעבוד יחד למען מטרה.
המודעה על המשתמטים קצרה יותר. "כשמשתמט מרכין שאת הראש בצפירה זה מבושה". נגיד ש. בהמשך "ישראלי אמיתי לא משתמט", באותיות הקטנות הסבר. "משתמט מי שחוק הגיוס חל עליו ובוחר שלא להתגייס." סוף ציטוט.
שאלת תם. האם המשתמט הוא גבר? מה עם משתמטת? היא לא נחשבת? האם כותבי המודעה מתכוונים לחרדים? לאמנים? לנשים שמתחתנות? לאלו שמצהירות שהן דתיות?
המאמר והמודעה העלו בי תחושה עבשה. ניסיון להעלות מתהום הנשייה או אולי להוריד מהבוידעם את טרומפלדור ואת ניגודו המשתמט. לבכות את אובדנו של זה ואת קיומו של זה. מבלי לנער את האבק והעובש שדבקו בהם – להציג אותם כמייצגי החוליים של החברה הישראלית היום.
האם חברה שדגלה הוא אלימות, שמחשבתה הבסיסית היא "נדפוק את הפריץ", ופעולותיה הן - יש חוק אבל הוא לא חל עלי, יכולה להתקיים ? עם גיבורים או בלי?
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1693772
להפסיק לפחד לעשות. לעשות.
